פיצויי פיטורין

העיקרון המנחה בחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג 1963- (להלן – החוק) הוא שעובד, שפוטר מעבודתו זכאי לקבל פיצויי פיטורים, ואילו, עובד שהתפטר, אינו זכאי לקבלם.

לכלל זה (שבמקרה של התפטרות אין זכאות לפיצויי פיטורין) יש חריגים כדלקמן:

  • הרעת תנאי עבודה
  • מצב בריאותי
  • לאחר לידה תוך 9 חודשים לצורך טיפול בוולד
  • תאונת עבודה
  • פטירה (עובד או מעביד)
  • וכו'

על פי סעיף 1(א) לחוק עובד שפוטר זכאי לקבל ממעבידו פיצויי פיטורים רק אם עבד אצלו לפחות שנה אחת ברציפות. (למעשה עובד שפוטר לאחר שעבד 11 חודשים יהיה זכאי לפיצויי פיטורים אלא אם המעביד יוכיח שלא פיטר את העובד מן הרצון להימנע מתשלום פיצויי פיטורים).

עובד עונתי זכאי לפיצויים רק אם עבד אצל מעבידו לפחות שתי עונות בשתי שנים רצופות (לעניין זה "עונה" – שלושה חודשים רצופים בשנה, שבהם עבד לפחות 60 יום).

סעיף 2 לחוק קובע כי רציפות בעבודה לא תיפגע על ידי שירות מילואים, שבתות או חגים בהם לא עובדים, חופשה שנתית, שביתה, הפסקה זמנית, תאונה או מחלה, ימי אבל, הפסקה זמנית ללא ניתוק יחסי עובד ומעביד או אפילו הפסקה זמנית תוך ניתוק יחסי עובד ומעביד, בתנאי שאינה עולה על שלושה חודשים וכדומה
הזכות לפיצויי פיטורים חלה בין שהעובד היה מועסק במשרה מלאה, משרה חלקית או במשרה נוספת.

נגישות